חודש הרמדאן – סיפור אחד לא מוכר וסיפור אהבה שאינו נגמר

מאת: איציק ליטני

עוד מעט, ולאחר שעברנו את חג הפסח היהודי ואת חג הפסחא הנוצרי, מגיע תורו של זה המוסלמי, שלהבדיל מקודמיו, נחוג למשך חודש ימים, ונדמה שהוא חגיגה לילית מתמשכת…

קצת רקע: חודש הרמדאן הוא החודש התשיעי בשנה המוסלמית.  מקור שמו בשורש ר.מ.ד. שמשמעותו “חום לוהט”, מזכיר את המילה העברית רמץ…וכנראה שבתקופת כינונו, בימי ראשית האסלאם, נחוג בתקופת הקיץ. בחודש זה חלות מספר מצוות שהעיקרית בהן היא הצום במהלך היום. זהו  אחד מחמשת עמודי האסלאם   (ארבעת האחרים הם הצדקה, החג’, העדות והתפילה).
המצווה לצום ברמדאן מופיעה בקוראן בסורה (פרק) הארוכה ביותר הנקראת גם “סורת אל-בקרה“: “ואכלתם ושתיתם עד אם תכירו בין החוט הלבן לחוט השחור באשמורת הבוקר”. כלומר, יש לקיים את מצוות החודש מעלות השמש ועד שקיעתה, או אם תרצו אפשר לאכול לפני הזריחה (סוחור) ולאחר השקיעה (אפטאר). על פי הקוראן, בחודש זה החלו פסוקי הקודש של הקוראן לרדת אל מוחמד. החודש מסתיים בחגיגות בנות שלושה ימים הנקראות “עיד אל פיטר”.

ומכאן, אל הלא כל כך מוכר. מזה כ 150 שנה מוכרזים תחילת הצום וסיומו ביריות תותחים, מנהג שהובא מאיסטנבול אל ארצות האסלאם שהיו תחת השלטון העות’מאני. סופר ירושלמי אלמוני מספר לנו בשלהי המאה ה 19 כי ” הגיעה עת מערב השמש…המואזינים סובבים מסביב לגזוזטרא המקפת את מגדלי המסגדים למעלה ומשמיעים קולם בקריאתם: “לא אלהה אלא אללה” וכל ההמון מחכה בכיליון עיניים לשמוע את קול התותח אשר ישמיעו מעל מגדל דוד אשר אצל שער יפו…” וממשיך: ” בחצות הלילה ישוב כל ההמון לישון עד הקיצו בשלישית לקול התותח אשר יקרא לעם לפני עלות השחר…” (עזרת סופרים, מכתבים מירושלים. המליץ , 25.2.1897).

מזה כ 120 שנה, אמונה משפחת סנדוקה הירושלמית על הירי בתותח. רג’אי סנדוקה, תושב העיר, הוא בן למשפחה ירושלמית ותיקה. הטורקים הם אלה שהטילו בשנת 1899 על סב המשפחה את מלאכת הירי בתותח הרמדאן. ירושלים היא אחת הערים היחידות בעולם שמקפידה על המנהג. במהלך שנות ה-60 הועבר התותח הטורקי למוזיאון המוסלמי על הר הבית והוחלף בתותח בריטי. כיום, מטעמים מובנים, מצמידים לתותח הוותיק, שמוצב בבית הקברות ברחוב סלאח א-דין, משגר זיקוקים ואת אלה מדליק רג’אי במצית או בגפרורים.

ובמעבר חד, לסיפור האהבה המוקדש לחלוויאת, עולם דברי המתיקה של החודש הקדוש. כל מי שצם זקוק למאכלים עתירי סוכר שיספקו לגוף אנרגיה במשך הזמן הרב שבו לא בא אל פיו דבר מאכל או משקה. בתחילת הארוחה נהוג לשתות מיץ תמרים ואחריו – מרק וסלט ירקות. המנה העיקרית תהייה בשרית בדרך כלל ולצידה יוגש אורז או תפוחי אדמה. לצידם יוגשו מנסף – בשר כבש צלוי ברוטב טחינה, תבשיל מלוחייה עם אורז, עופות ממולאים, תבשיל מקלובה, ירקות

קישואים ממולאים, דוואלה (עלי גפן), מלפוף – כרוב ממולא וכן בשר בגריל.  בארוחות חגיגיות שאליהן מוזמנים אורחים במהלך רמדאן נהוג להכין כבש ממולא, צוואר או רגל.

מסיימים במגוון ממתקים מסורתיים כעטאייף (או קטאייף) שהוא בצק שמרים מטוגן וספוג בסירופ סוכר במילוי פקאנים ואגוזי מלך או גבינה, כנאפה, בקלאוות, חלבה בטעמים ועוואמה – כדורי שמרים קטנים מטוגנים ומוצפים בסירופ דבש ומי ורדים, או את הקראקיש, ממתק עניים מסורתי עשוי דפדפי בצק דקים ומתובלים במעט סוכר, שומשום ואניס. מי שידו אינה משגת בקניית חומרי גלם יקרים, כמו פירות יבשים או מיני אגוזים, מסתפק בבצק מתובל ובלול במעט דבש או סוכר. מאכלים נוספים (אם כי פופולריים פחות) הם הכעכ־בעג’ווה, טבעות עוגיות תמרים בטעם של פעם, וכן עוגיות הנקראות “מקרוטה” ‏העשויות תערובת קמח חיטה לבן וסולת, וממולאות במחית תמרים.

תבניות עץ מגולפות, הנקראות “קאלב אל-כעכ” משמשות את הנשים (והיום גם את הגברים), להכנת כעכ־בסמיד, עוגיות בצק סולת עדינות במרקם חולי מתפורר; את עוגיות המעמול, הממולאות באגוזי מלך מבושמים במי ורדים ובשמן נרולי ‏(שמן המופק מפריחת זן מריר וארומטי של תפוזים‏), וכן את עוגיות הרורייבה הממולאות בפיסטוק .

שבעתם? כדאי לחכות גם לסוף החודש, לעיד אל -פיטר, המכונה גם “החג הקטן” והוא החג המציין את סיומו של חודש הרמדאן. אז נהוג להכין גם עוגיות אלפיטר, ממולאות בתמרים או בשקדים ובוטנים, אותם תאכלו במשך שלושה ימים…

אז, رمضان كريم)  רמדאן כרים, קדוש), ובתיאבון!

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

דילוג לתוכן